ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומם ודור הבנים עומד מחוץ לארץ כנען ומתכונן לכניסה לארץ. במעמד הזה משה רבנו נושא דברים אחרונים ובוחר להזכיר לעם אירועים כואבים שהתרחשו במהלך 40 שנות הנדודים. המטרה של משה רבנו היא לנסות ולמנוע מדור הבנים לחזור על אותם דפוסי התנהגויות וטעיות. לכן, רגע לפני הכניסה לארץ משה רבינו מזכיר לדור הבנים את חטא המרגלים שהתרחש בעיתוי דומה. לאחר שהמרגלים מסיימים לתור בארץ הם חוזרים זורים פחד בלב העם. המקרא לא חוסך ומתאר לנו את חוסר האמונה של העם בה' ואת חוסר הפחד שלהם מה' אשר הוביל בסופו של דבר לסירוב שלהם לעלות לארץ כפי שנאמר בדברים א, כו': "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".
אולם בסיפור הזה טמון רובד נוסף, כי לא אחת המקרא סיפר לנו על מקרים שבהם העם הלין למשה על ה' אבל הדברים לא מסלימים לכדי מרי כללי של העם. אנחנו יודעים כי כבר בשלב בו המרגלים תרים את הארץ יהושוע וכלב בן יפונה מתבדלים בדעתם משאר המרגלים ולאחר שהם חוזרים לארץ מתחיל להיווצר הקרע הקטן הראשון בין כולם. בעוד ששאר המרגלים מוצאים דיבה רעה על הארץ, כלב בן יפונה בוחר להחריש ואילו יהושוע בינון יוצא ומגן על הארץ. בהמשך, העם משלהב ומלבה אחד את השני כפי שנאמר דברים א כז-כח: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". כלומר, ניצני החוסר הביטחון בה' הנצו כבר מהרגע בו העם ביקש ממשה לשלח מרגלים לתור את הארץ הבשילו כעת עד לכדי מרי כללי בה' ובמשה. חיזוק לאותה מחלוקת אני מצאת בדבריו של הבית אהרון מקרלין על הפסוק "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ" (דברים א, כח). הבית אהרון מסביר כי טעמי המקרא המסמנים את הפסוק הזה מרמזים על מחלוקת ששרתה בעם. אנחנו רואים שעל המילה 'אחינו' מופיע הטעם: 'תלישה קטנה' ועל המילים הבאות – 'המסו את לבבנו' הטעם הוא – 'קדמה ואזלא'. הטעם 'תלישה קטנה' – כלומר, קרע אחד קטן מרמז על כך שכל מחלוקת מתחילה כקרע קטן, נקודה אחת קטנה של פירוד. אבל לצערנו, טיבה של מחלוקת אם לא נפתרת בזמן היא מתדרדרת ל 'קדמא ואזלא' – שפירושו בארמית הליכה והתקדמות – כלומר, כמו אש, המחלוקת מתפשטת הולכת, גדלה ומתקדמת עד השמים. לכן, אנחנו מוזהרים כול כך מפירוד לבבות אפילו במיעוט שבמיעוט.
שנים בהם אני מלווה נשים הביאו לשולחני סיפורים רבים על בתים בהם שוכנים לבבות שבורים. לא פעם לאחר שיחה התברר לי ששורש הכאב נבע ממחלוקת אחת קטנה שהלכה וגדלה עד שיצאה מכול פרופורציה. כשנשים מבינות את זה עולה בהם תחושת החמצה על לבבות שנחצו לשתיים על ילדים שנרדמו עם דמעות וכאב ועל שנים ששרפנו ללא קשר זוגי בונה. אז מה עושים, אייך עוצרים את התפשטות המחלוקת?
ברגע שאנחנו מודעות לאיך הדברים עשויים להתגלגל אנחנו יודעות גם אייך למנוע בעיות בכל נושא ובפרט בשלום הבית ששם הכל קריטי כל כך כשלא חיים נכון ובשלום! לכן, בשלב הראשון הייתי מציעה לכן להסתמך על אירועי העבר ולעשות עם עצמכן בירור והכרות מעמיקה. ממש כפי שמשה עושה עם דור הבנים רגע לפני הכניסה לארץ. מטרת חשבון הנפש להבין מה מפעיל אצלי תגובות מסוימות, מהיכן זה נובע מה מפריע ביננו לבנית קשר. אך אם בכול זאת הגפרור ניצת כבי את האש במהירות.
עצרי. לאחר שהבנת ששרפה פורצת מגפרור אחד קטן את נוטעת בך בעזרת ה' את המודעות לנזק שיכול להיגרם כשמתחילה מחלוקת בינך לבין בן זוגך או הילדים. עם המודעות נבנית בך גם היכולת לעצור ולאמר לעצמך: "עד כאן"! את מבינה שפה הזמן עובד לרעתך ואסור לך לחכות אלה מיד כשאת מבינה לאן את מתדרדרת לבצע פניית פרסה ולהתחיל לצעוד לכיוון הנכון, לצעוד לכיוון השלום, השלמות השלווה וההרמוניה! זו השפה האמתית שאנו אוהבים לדבר ובנויים לחיות דרכה ובאורה! לכן, בשלב הראשון עצרי! כח האיפוק לא יחנוק אותך, להפך הוא יזרים לך חמצן. מריבה זה כמו "במכת צפרדע" שהיו המצרים מכים אותה ובכול מכה היו יוצאות עוד ועוד צפרדעים. מסופר כי אחד שאל את הסטייפלר זצ"ל: "איך היו המצרים טיפשים כול כך שהיו ממשיכים להכות את הצפרדע למרות שראו שיוצאים ממנה עוד ועוד צפרדעים עם כול מכה? ענה לו הסטייפלר: וכשאדם עונה לחברו הרי הוא יודע שחברו יענה לו עוד ועוד והוא ישיב לו גם כן בחזרה וחוזר חלילה עד שיהיה פה אש והפסד לכולם. אם כך, אז למה בכל זאת הוא עונה? כי הוא לא יכול להתאפק! כך גם המצרים לא יכלו להתאפק. יחד עם זאת, אני תמיד מדגישה כי כשיש משהו חריג בוודאי שעלנו לא להתאפק במובן של להחריש אלה יש להיעזר בכתובת הנכונה ולמצא פתרון בהקדם האפשרי. כאן אני מדברת על איפוק מרצון, על לבנות בנו את מעלת האיפוק כתוצאה מכך שהבנו שבסיטואציה שהיא בסכ"ה נורמאלית לא שווה לנו לייצר תגובה שתגרור את כולנו למריבה. זו הגדלות של אנשים חכמים כפי שכבר נאמר "החכם עיניו בראשו"- שרואה בעיני רוחו את העתיד של ביתנו שיחיו בשלווה ובהרמוניה!!!
חשבי מסלול מחדש ובצעי פניית פרסה. אייך מבצעים פניית פרסה ואייך צועדים במסלול חדש שמקדם את שלום הבית בין כול דיירו? אמר לי פעם רב חשוב שעוסק בשלום בית שכמה וכמה זוגות שהגיעו אליו לייעוץ וכבר היו בדרך לפנות לבית הדין כדי לפתוח תיק ברבנות לגירושין חזרו בהם ברגע שביררו וגילו מה היה מקור המחלוקת, ממה הכול התחיל ולאן הכול הידרדר ועל מה המהומה?! כשאת זוכרת ומבינה היטב מהיכן הכל התחיל ובוחרת גם בשלב מתקדם של הקרע לעצור ולא להמשיך זו האומנות של זוג שרודף שלום וממילא באמת אוהב וחפץ בשלום! אומנות זאת דורשת מאתנו לימוד ותרגול של מלאכת התקשורת כמו גם טיפול ועקירה של דפוסי התנהגות בעיתיים של בני הזוג.
לסיום, חשוב שתזכרו שכול ההשקעה הזו והעבודה על המידות שלנו שווה לנו למען קידום בריאות נפשנו, למען השלום המשפיע ישירות על הלב שלנו ושל ילידנו שהרי אין מחיר לבית שחי באהבה, בשלום ועם שכינה!
