עבור רובנו, הקרקע מתחת לרגליים היתה פחות או יותר יציבה.
חווינו יציבות עם הכנסות קבועות, הגשמות, תכנונים אך ברגע אחד הכל קרס והתמוטט כבנין קלפים עקב עידן הקורונה.
התורה ניתנה במדבר שהוא מקום שומם מכל, דבר המחנך אותנו לציפיה מוחלטת לה' – אמונה ובטחון דווקא מהאין, כי מתוך היש והקביעות זה אינו בטחון אמיתי אלא בטחון מדומה!
המדבר הוא מקום ריק לחלוטין. אדם שאבד במדבר לא יכול לצפות לעזרה של מישהו, ולכן התוצאה המתבקשת משהות במדבר היא שיש לבטוח רק בה' ממי שבאמת הכל יכול וממנו הכל!
בדור שבו בני ישראל היו במדבר היה המן ניתן לבני ישראל כל יום – כדי שיצפו לה' כל יום.
הגמרא ביומא (ע"ו, ע"א) מספרת לנו:
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?"
למה לא ניתן המן פעם בשנה באופן קבוע? למה עם ישראל הצטרכו ללכת כל יום וללקוט את המן שירד מהשמים? וכי למה שלא יקבלו פעם בשנה לכל השנה ויהיו מסודרים מראש?
ענה להם רשב"י במשל למלך שהיה לו בן יחיד ונתן לו כסף פעם בשנה לכל השנה.
הבן היה מסודר כלכלית לכל השנה, והיה רגוע. הרוגע הזה גרם לו לשכוח להשאר בקשר עם מיטיבו הגדול ביותר, הלא הוא… אביו.
פעם בשנה זכר להתקשר לאביו, לאחר שבזבז את כל הכספים היה חוזר לאביו לבקש שוב את הכסף לעוד שנה שלמה!
האב שחפץ בקשר יומיומי עם בנו, וחשב כיצד להביא אותו לידי כך אמר לו:"אתה זוכר אותי רק פעם בשנה – אז אביא לך כסף כל יום , לפי מה שהינך צריך לאותו יום".
כך היו בני ישראל במדבר: "מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים"
ה' רצה שעם ישראל לא יקבלו את המן פעם בשנה וישכחו להתחבר לאלוקים, אלא רצה שעיניהם יהיו תלויות בווכל יום לא ידעו מה יהיה מחר, מתוך תחושה שרק ה' הוא הזן והמפרנס!
כתוב במפורש בתורה הקדושה, שכל אדם מעמ"י קיבל את המן כפי דרגתו וכפי בטחונו בה' . כך יצא שהמתינו בציפיה דרוכה בה' כיכי לא ידעו מה יהיה מחר- תלויים ועומדים במי שנותן להם את פרנסתם.
בזו התקופה כמו בימים ההם בזמן הזה,רוב העם נמצא כעת ללא פרנסה יציבה, ועצמאים נותרו לפתע ללא מקור הכנסה עיקרי. לרוב האנשים אין עזרה ממשית משום גורם וודאי וכך אנו שוב נבחנים. כמה מאיתנו בוטחים בהשם באמת?
אדם שמאמין בהשם, גם כשיש לו פרנסה בשפע וחש בתוכו שזה משמים – עובר את כל תקופה עם הרבה יותר כוחות פנימיים נפשיים מאותו אחד שסמך על דירותיו ועל המשכורות שקיבל.
אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשואה -משפט זה הפך לשגור גם על פיהם של אנשים שלא היו רגילים לדברי אמונה כי רק האמונה בה' נותנת כוח ותקווה!
היינו בטוחים שזה שעשיר בכספים או שיש לו מספיק נכסים או ג'וב מכובד אךלא היא- העשיר האמיתי זה זה שיודע ממי הכל.
מסתבר שאותו עשיר הוא בעצם עני, אם הוא מאמין במשהו רעוע, וברגע בו קורה אסון הוא נופל כעלה נידף.
לעומתו, האדם המאמין והבוטח בה' גם אם הוא עני, הוא חי על פסגת ההר קרוב לאבינו שבשמים ומרגיש למרות הקשיים יציבות וכוחת נפש.
עיני כולנו נשואות לכיוון ההר, בבחינת "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי", רק אליך בורא עולם עיננו נשואות,בבקשהלהשיב לנו את העולם כפי שהיה לפני הקורונה אך אנחנו מבטיחיםשלא נשאר אותו הדבר אלא עם אמונה ובטחון חזקים יותר גם כשיחזור השפע, כי האמונה בך היא אמיתית לא רק כשאנו "במדבר"!
בהצלחה!
