קמעא על קנאה

הרבי מקוצק אמר: "אם אני – אני, ואתה – אתה, הרי אני – אני ואתה – אתה. אבל אם אני – אתה ואתה – אני, הרי אני לא אני ואתה לא אתה"

קנאה היא תחושת רצון והתאוות למה שיש לאחרים. היא נובעת מן ההסתכלות במה שיש לאחרים, ממלאת את הלב ואינה מאפשרת לאדם לחוש את מה שיש לו ולשמוח בו. המקנא שקוע כל כולו ברצון שיהיה לו מה שיש לזולת, או חמור מזאת – ברצון שלזולת לא יהיה.

לא פלא אפוא שחכמינו ז"ל לימדונו: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כא). נשים לב כי שלושה דברים מנו חכמינו כמוציאים את האדם מן העולם, ואת הקנאה מנו ראשונה, מפני שהקנאה חמורה מהכול.

"קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח ו), כתב שלמה המלך, וכן "רקב עצמות קנאה" (משלי יד ל), וחכמינו ז"ל אמרו כי מאה מיתות עדיפות על פני קנאה אחת (ע' דברים רבה ט ט).

הקנאה משתלטת על האדם ופוגעת בהיגיון שלו, עד כדי כך שאף אדם העומד למות מסוגל לקנא בחברו אף על דבר פעוט.

אין כמעט קשר בין-אישי שהקנאה אינה יכולה להופיע בו ולפגוע בו. משפחה, עבודה, בני זוג, שכנים, כולם מועדים לקנאה. פרט לבן ולתלמיד שלגביהם לימדונו חכמינו ז"ל: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה ב), ללמדנו שכאשר הקשר הדוק וחזק והאחד מרגיש שהאחר הוא חלק ממנו ממש – כמו שמצוי ביחס לבן ולתלמיד – אין מקום לקנאה. המסקנה העולה מן הדברים היא שאם נרגיש שהזולת – ובמיוחד הבעל – הוא חלק מאתנו, ממילא לא יהיה בינינו שום מקום לקנאה.

המקנא לעולם אינו שבע. "יש לו מנה רוצה מאתיים" (איגרת הגר"א; ע' קהלת רבה א יג), ועד סוף ימיו הוא ממשיך לרצות עוד ועוד: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו" (קהלת רבה שם). יצר הקנאה לעולם אינו בא על סיפוקו.

עולמנו הוא כמו ציור נוף מדהים, וכל אחד מן הנבראים ממונה על חלק אחד ממנו. אם לא נמלא את תפקידנו במכלול – לא תוכל התמונה להיות שלמה.

הרבי מקוצק אמר: "אם אני – אני, ואתה – אתה, הרי אני – אני ואתה – אתה. אבל אם אני – אתה ואתה – אני, הרי אני לא אני ואתה לא אתה" (אמת מקאצק שער האדם תקסו).

כאשר האדם ממלא את תפקידו על פי רצון השם הוא מאושר ושמח, הוא אינו מתבלבל כאשר הוא רואה מישהו טוב יותר או מוצלח יותר, כי הוא מבין שההצלחה האמיתית היא בעבודת המידות, וכי להשלמת עולמו הפנימי הוא אינו זקוק למוצלחות של הזולת.

כאשר נבין מהי ההצלחה האמתית, נתחבר יותר להשם, לרצונו יתברך, לתורתנו הקדושה ולנפשנו פנימה, ואז נהיה מאושרות, כי זהו המקור למנוחת הנפש. 

מאמרים נוספים שיעניינו אותך