פרשת ואתחנן
להצליח בחינוך על אף אתגרי הדור – האם הדבר אפשרי? יש נוסחא! והיא מתחילה ממך…..
"נאה דורש נאה מקיים"
נאמר בפרשתנו פרשת ואתחנן הציווי: ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (דברים ואתחנן ו, ז). בפרשה השנייה של קריאת שמע (בדברים י"א י"ט)) הרמב"ן מסביר כי "ושננתם" – היא החובה לספר וללמד את הבנים את המצוות. רק לאחר מכן מופיע הציווי -"ודברת בם" – הציווי הזה מתייחס לכך שהאב בעצמו צריך לדבר דברי תורה והאבן עזרה מבאר "דיברתה בם" – בפה ובלב. לכאורה, נראה כי הציוויים מופיעים בסדר הפוך ממה שהיינו מצפים. הגיוני יותר שהציווי "ודברתה בם" יהיה מוקדם ל – "ושננתם לבניך" – הווה אומר שקודם ילמד לעצמו ואח"כ ילמד לילדיו.
על כך עונה ה ״שרידי אש״ זצוק״ל שכאן התורה נותנת לנו את הנוסחה המנצחת לחינוך הילדים והיא שעיקר החינוך נעשה לא דרך הדיבור אלה דרך הדוגמא האישית של האב לילדיו שלו. כלומר, המסרים הלא מילוליים שלנו כהורים ידבקו בילדים שלנו יותר מכול הסבר מעמיק או הטפת מוסר כשם שביקור בחנות בשמים או ביקור בשוק דגים ישאיר את ניחוחו האופייני עלייך גם מבלי לנסות אף טסטר או לגעת באף דג. הסיבה לכך היא שהילדים הם חקיינים טובים. הם למדים דרך חיקוי ההורים והם מושפעים ממה שהם רואים בתדירות גבוהה. בתהליך למידה זה דפוסי התנהגות של ההורה מצולמים והופכים לחלק מהתת מודע של הילד.
סיפרה לי פעם גננת על ילדה בגן שלה ששיחקה בפינת המשחקים ולפתע היא ראתה את אותה הילדה צורחת על בובתה ומטלטלת אותה טלטלה עזה באומרה: "כבר אלף פעמים אמרתי לך לא לעשות את זה! טיפשה אחת! עכשיו תקבלי עונש!". הגננת ההמומה שאלה אותה מדוע היא כה כועסת על בובתה והילדה אמרה לה בתמימות כי עכשיו היא האמא ולאמא מותר לצעוק ולכעוס. למרות שאותה האמא הייתה דמות חינוכית מוערכת בבית – הספר, בביתה שלה היא נכשלה במעשיה כאשר נתנה לילדה שלה דוגמא שלילית. אותה הגננת סיכמה לי שהיא קיבלה שיעור מוסר חינם שהשפיע עליה יותר מכל לימוד בנושא חינוך ילדים. כלומר, מה שהילד רואה נחרט אצלו בזיכרון והרי אנו חפצים שמה שייחרט אצלו זו בעזרת ה' דוגמא אישית טובה ולא ח"ו דוגמא רעה שאז נצטרך אנחנו כהורים והוא כילד לעבוד קשה כדי להתנתק ולהתנקות מדפוסי התנהגות הרעים.
אחד הדברים המפריעים ביותר בחינוך הילדים הוא כאשר האב דורש מבנו דברים שהוא עצמו לא עומד בהם. כלומר, הילד חווה כאן דיסונס קוגניטיבי ומכוון שבעני הילד ההורה שלו לא טועה והוא יודע הכל אזי גם הסמכות ההורית נפגעת. ועל זה כותב ה ״שרידי אש״ זצוק״ל: ״לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים, האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו…? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המוקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם״.
כיצד ואיך נשנן לבנים?
דרך ״ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״, דרך זה שהבן שלך יראה אותך לומד בעצמך בכל זמן, גם בבית גם בדרך, גם בשכבך וגם בקומך – יראה הילד את אביו לומד ומתנהג על פי תורתנו הקדושה אזי ילמד גם הוא ליישם בעצמו את הדברים. כלומר, כול עוד קיימת חפיפה בין מה שאנו אומרים לאייך שאנו מתנהגים ההתנהלות היומיומית שלנו ממחישה ומדגימה לילד אייך מתנהגים ונוהגים. לכן, גם אם הילד רואה אותנו בסיטואציה לא מחמיאה, לדוגמא, כאשר אנו חווים כעס על משהוא או מישהו, הילד יכול ללמוד אייך שולטים בעכס, אייך מתקשרים נכון בשעת הכעס, אייך מבקשים סליחה ומשלימים וכד' ומכאן הוא צומח.
ממתי מתחיל חינוך ילדינו?
מסופר על זוג הורים טריים אשר זה עתה נולד להם בנם הראשון נכנסו בהתרגשות אל החפץ חיים ובאו להתייעץ עימו כיצד לחנך את ילדם. אמר להם החפץ חיים: "עכשיו הגעתם? עתה כבר מאוחר מדי! היה עליכם לבוא לפני עשרים שנה!" כלומר, כדי לחנך את ילדינו עלינו לעבוד קודם כול על מידותינו, עוד לפני הנישואים ובמהלכם. אם נתרגל ונעבוד על מידותינו נתקדם ונשתפר יום יום ורק אז נוכל יותר להצליח בחינוך ובמצב זה אפשר יהיה לדרוש זאת גם מילדינו. אם – כך, בהכנה שכזאת ובתהליך שכזה פנימיות טובה תקרין החוצה ותשפיע על בני הבית ועל כל הסביבה שלנו, וממילא לא נצטרך לבקר את הילדים שלנו והחיקוי של כל הטוב הזה יהפוך לטבע שלהם.
לסיום, לא סתם יש להתחנן להתפלל בדורנו במלאכת החינוך אשר משופעת מהבית ומאתגרי התקופה. נתפלל שכהורים נזכה להשכיל להוות דוגמא אישית אשר מתחילה מ"אימון עצמי" המכונה אצלנו "עבודת המידות" עבודה שמקנה קנייניים בנפשנו אשר יהוו למגדול אור לילדינו, אמן.
