איך להיות עצמאי ולא לשכוח את העיקר?
טור מיוחד לרגל יום העצמאות
החיים מתנהלים בקצב מהיר, מורכבים מהפתעות ואתגרים, וגם מתחנות רוגע. איך אדע אם נסחפתי במרוץ או שאני עצמאית וזוכרת את העיקר?
כדי לא לפספס את החשוב והיקר לנו, וכדי לא להצטער שמאוחר מדי, הרבנית אסתר טולדנו מביאה חיזוק עוצמתי.
פרשת השבוע – פרשת אחרי מות קדושים טומנת בחובה ובתוך שמה מסר חזק ביותר.
מסתבר שישנם אנשים שרק אחרי מות – רק לאחר המוות – קדושים, כלומר נזכרים להודות ולומר מילים קדושות.
כולנו מכירים את זה מקרוב- היה אדם שכולנו התרגלנו אליו , לנוכחותו הסתמית והשגרתית ולא הערכנו אותו יתר על המידה, ורק לאחר מותו פתאום גילינו עד כמה הוא היה מיוחד.
לכן, שלא נפספס את העיקר- נלמד לשבח ולהעריך את יקירנו בזמן בעודם בחיים!
והנה סיפור שמעביר יותר מכל את המסר
מסופר על יהודי כפרי שהלך ביער, ולפתע התנפלו עליו שודדים שדרשו שיביא את כל כספו.משטען היהודי שאין לו פרוטה – וכשאימתו זאת דרך חיפוש בין בגדיו, החליטו השודדים שלפחות את בגדיו יקחו, כך ירוויחו אפילו משהו קטן וכך גם ירוויחו שיקח לו זמן להתארגן עד שיאלטר לעצמו בגד מאיפהשהו ובינתיים יוכלו השודדים לברוח בלי שיתפסו אותם.
כך עשו והשאירו את היהודי המסכן בחוסר כל.
כשהתרחקו מהקורבן הביאו את הבגדים לראש השודדים, וגם את הציצית הוא לבש מרוב שהיה נראה בעיניו משהו יקר!
השודדים בדרכם עברו את הנהר דרך הגשר, כשפתאום הגשר קרס וטבעו למוות.
לאחר זמן מה הנהר פלט את גופותיהם אל היבשה, כשהיה זה בדיוק ליד הכפר בו אותו יהודי התגורר.
בני הכפר מצאו את הגופות כשמרוב שהם בלעו מים לא ניתן היה לזהותם.
מה נבהלו הם לראות על אחת מהגופות את הבגדים והציצית של אותו כפרי.
מיידית ובצער רב התפשטה השמועה על מותו של הכפרי, ובמהירות תלו הם מודעות אבל והתרגנו לערוך לו לוויה.
בינתיים היהודי מהכפר המסתתר בין עצי היער מרוב בושתו , מנסה להרכיב לעצמו בגדים מחלקי עלים וחתיכות בדים שמצאם זרוקים ביער. לאט לאט הוא הצליח לצאת מהיער ולהגיע אל הכפר, הוא מגיע אל ביתו וכמעט מתעלף כשהוא רואה על פתח הבית מודעת אבל ענקית המודיעה על מותו, כשהמודעה מבשרת שהרגע ממש מתקיימת הלוויתו (!).
היהודי מיהר לבית הלוויות וישב בצד במקום לא נראה, אף לא אחד הבחין בו מרוב שהיו שקועים בצער רב וביגון קודר. לעולם לא ידע אותו כפרי את ערכו עד שהוא שמע איך רב העיירה משבח אותו ומקונן את מותו – שעד אז הוא לא חלם לרגע עד כמה הרב מעריך אותו, כך הוסיפו להספיד אותו עוד מבני הכפר, ואף בנו עלה ובבכי סוער אמר עד כמה יחסר להם אביהם ושיבח את מעלותיו הנדירות! הכפרי ישב ונהנה לשמוע את מה שכמעט ולעולם לא שמע מאף אדם אך יחד עם זאת היה בהלם וצער על שלא ידע שככה מעריכים אותו ועל שמתקמצנים לפרגן בעוד האדם בחיים ובעצם נזכרים לקיים בצורה מהודרת :"אחרי מות-קדושים"-לשבח ולהלל אחרי מות האדם את האדם עד כמה הוא קדוש ומיוחד……
בסופם של כל ההספדים עלה פתאום הכפרי לבמה, כל הקהל נתקף בתדהמה וכמעט שהיה צריך לעשות כאן לויה ציבורית לכולם… הכפרי פתח את פיו ואמר: "לא ידעתי שצריך למות כדי לשמוע עד כמה מעריכים אותי…."
שלא נפספס את העיקר
בפיגוע המתועב בטולוז שבצרפת, בו קיפחו את חייהם בעלה ושתי ילדיה של אווה סנדרס, היא הפיצה מסר חד: "הורים נשקו את ילדיכם, אמרו להם כמה אתם אוהבים אותם …"
דווקא כעת, בזמן בו הקורונה מכתיבה לנו איך יראו חיינו,
אנחנו לומדים בין היתר מהי עצמאות אמיתית- להרגע ולהשקיט את המרדף המסחרר והמותרות בהם הורגלנו, ולמנן אותם בכמות מתאימה (כעת אין בילויים, אין קניונים וכדומה)
להתרחק מלהיות כבולים באיזיקי ה"מה יגידו",
עבורי זו עצמאות אמיתית לא להיות כבול למעצבי דעת הקהל שלא על פי רצון ה' ובכך לאבד את ה"בן חורין שבי".
כל אלו מביאים לידי מסקנה אחת- לא לחיות בצורה שכזו שחלילה תביא אותנו לקלוט שפספסנו את העיקר ונעריך אותו רק אחרי מות-כשמאוחר מדי!
