לא נדיר לראות נשים הבטוחות כי הן קונות להן חיי נצח על ידי נתינה אין-סופית מחוץ לבית. אין ספק שנתינה וגמילות חסדים מעניקות חיי נצח לעושיהן, אך זאת בתנאי שהן נעשות כראוי. הבעיה היא שרבות מן הפועלות ללא לאות בחוץ מכלות את כל כוחן ומרצן שם, בחוץ, וכאשר הן מגיעות אל הבית, אל הממלכה הפרטית שלהן, הן מגלות כי כילו את כל כוחן וזמנן ולא נותר להן מאומה לתת לקרובים אליהן מכול.
חכמינו זיכרונם לברכה הורו לנו: "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין" (ב"מ עא א). עני אינו רק אדם הנצרך לכסף. כל אדם הזקוק לדבר מה הוא עני בתחום החסר לו. ילדינו הם כעניים הזקוקים למזון, לניקיון, לבגדים ועוד. כמו כן יש להם צרכים נפשיים – חום, אהבה, מחמאות, מילות עידוד, הבנה ועוד. גם בן הזוג זקוק לקבל מאתנו מזון, בגדים נקיים וכדומה, ולא פחות חשוב מכך – מזון לנפש – חום ואהבה, מחמאות, עידוד והבנה. הכול זקוקים להארת פנים, להרגשה שהם רצויים, אהובים ומכובדים. הבה נעניק את המתנות האלה – ראשית לבני משפחתנו, ולאחר מכן לשאר סובבנו.
אם אישה נתנה והעניקה יומם ולילה לכל שכנותיה, ועל כן לא נותרו בה כוחות לתת לבני ביתה, נתינתה חסרת ערך! אם היא סחוטה, עצבנית וחסרת סבלנות כלפי הקרובים אליה ביותר, הרי היא מחטיאה את המטרה. אין עושים חסד על חשבון הבעל והילדים! בביתנו פנימה ניתן ונעניק עד כדי מסירות נפש, ואז יתחזק הקשר ותפרח האהבה.
ברייתא ידועה במסכת בבא מציעא (סב א) דנה במקרה שבו שני אנשים מהלכים בדרך וביד אחד מהם כד של מים שאין בו די מים להחיות את שניהם – מה עליהם לעשות? האם ישתו שניהם וימותו שניהם או שישתה רק אחד מהם ויחיה? בא רבי עקיבא ולימדנו: "חייך קודמים לחיי חברך!"
את אמרתו זו של רבי עקיבא עלינו להזכיר לעצמנו גם ביחס לחיינו הרוחניים: הסביבה זקוקה לנו? אכן, חשוב לגמול חסדים ולהרבות נתינה, אבל – חייך קודמים! ביתנו קודם לכול.
רק החסד בביתנו פנימה יזַכה אותנו בשכר לעולם הבא, כפי שמסביר רבנו חיים ויטאל, שבעולם האמת שואלים את האדם על מעשיו ועיסוקיו בעולם הזה, ואחת השאלות היא: האם עסקת בחסד? כאשר הוא משיב בחיוב, בודקים את מצבו בבית – האם גמל חסד גם בביתו, בחיי הנישואין. אם אמנם היטיב עם בני ביתו, החסד שגמל עם אנשים אחרים שריר וקיים וחשוב בבית דין של מעלה. ואולם אם נמצא שבביתו שלו הוא לא גמל חסד, נחשב הדבר כאילו לא עשה חסד כלל! זהו שאמרו חז"ל: "אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו" (חגיגה טז א).
