אני המאמינה הגדולה ביותר בתינוקות, תמיד אמרתי שמגיל צעיר הם כבר שומעים ומבינים הרבה יותר ממה שאנו חושבים.
כיום כבר מוכח מדעית שעוד במעי אימו העובר חש, יודע ושומע הכל וזה תואם למה שכתבו חז"ל כבר לפני אלפי שנים
(נידה דף ל' עמוד ב')
לכן, אך טבעי שתינוקות אלו ילמדו אותנו מוסר.
איזה מוסר השכל מאלף מלמד אותנו התינוק בחג השבועות? ומה הקשר בין מאכלי חלב לתלות בה'?
כולנו בחג השבועות נאכל לפחות פעם אחת מאכלי חלב.
אני מאמינה שיחד עם כל החוברות אפיה מלאי הפרסומות על מוצרי חלב וגבינה המחלקות החלביות (תנו להן, זה הזמן שלהן למלא את הקופה…)
גם לנו יש את הזמן המיוחד שלנו בחג השבועות, למלא את הקופה הפנימית שלנו, לחזק את נפשנו ביציבות ואיזון דווקא דרך הבנת הסיבה הפשוטה לאכילת מאכלי חלב.
חשוב לי לשתף אתכן באחת הסיבות ל"רעש" שעושים סביב מאכלי החלב בחג השבועות, חיזוק שמתאים במיוחד לעידן הקורונה שיחזק את נפשכן באנרגיות ובתחושה שהשם נמצא איתכן תמיד!
"המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב במתן תורה… כי החלב יונקים משדי האם, ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו, שממנו יונק הכל". ('רסיסי לילה')
כמה פשוט ומדהים! המנהג באכילת מאכלי החלב, מחזק אותנו בתלות הבלעדית שיש לנו עם בורא עולם, בדיוק כמו תינוק היונק מאמו, ובטוח שממנה הכל. לכן, טוב נעשה אם בחג השבועות נקדיש מעט זמן להתבונן בדברים שיש לנו וכלל אינם מובנים מאליהם. כמו למשל הכוח שיש לנו לעמוד על הרגליים
להכין עוגות גבינה, לבשל, לחנך את הילדים,לעשות התעמלות,לנשום ולהשקיע בזוגיות וכן על זו הדרך-
הכוח הזה אינו מובן מאליו , והוא נובע מכוח עליון ששומר עלינו ונמצא עמנו תמיד!
למרות שאנחנו כבר גדולים, במובן מסוים אנחנו מתפללים להרגיש כמו אותו תינוק שמחובר לשדי אמו, ובלעדיה אין לו חיים.
מתפללים להשם בוקר צהריים וערב, על בריאות, פרנסה, שנזכה לחוש אותו עמנו בגלוי, ולא "בהסתר פנים", ומעל הכל שיבנה בית מקדשנו ותפארתנו, ונוכל סוף סוף לחוש את קרבת ה' הגדולה, את התחושה של החיבור הבלתי אמצעי הזה, כיונקים על שדי אבינו בשבמיים.
מחשבה זו של "כגמול עלי אמו", שרק מהשם הכל, יכולה להביא אותנו, בפרט בעידן של חוסר ודאות, לרוגע ולשלווה המיוחלים, ואלו יהיו מצע פורה לגידול השמחה בלבנו ולתחושה של יציבות בתוך כל אי היציבות.
עד לפני זמן לא רב היינו רגועים- היתה לנו משכורת יציבה שהועברה אלינו מהבוס, מקום עבודה שהעריך אותנו והסתמכנו עליו בכל הקשור לפרנסתנו,
אך התקופה האחרונה הראתה לנו שאל לנו לשים בבשר ודם מבטחנו. שהרי זה כמו בניין קלפים, שכלל לא יכול להחזיק את עצמו, ואין לו יציבות.
במקום להשקיע אנרגיות ולתת אמון במי שלא באמת יכול להושיע אותנו, נתחזק ונבין שפרנסה מה' וניתן אמון בכל יכול!
התובנות הללו מתחברות כה יפה כה יפה עם פרשת השבוע – פרשת במדבר, הריק מכל חיים מים ומזון, שם מבינים היטב שיש רק דרך אחת להתקיים- לבקש מהשם שהוא הכל יכול.
בספרו 'נפש חיה' מתאר הרב פינקוס את משמעות הכתוב "כגמול עלי אמו":
נצייר לעצמנו שבימי מלחמה נודדת משפחה עם ילדיה. הם בורחים מהחזית למקום מבטחים בתוך המדינה, מתגלגלים מאכסניה לאכסניה, נתונים לחסדיהם של יהודים גומלי חסדים. תחושתם קשה, הבית שלהם רחוק, והם אינם יודעים אם ישובו לראותו. חסרה להם הפינה הפרטית, והם תלויים בחסדי אחרים.
לדידו, אין כל הבדל היכן הוא נמצא, כי הוא נמצא כל הזמן במקום אחד – בחיק אמו! הוא אינו יודע על הנדודים, הוא לא שמע על המלחמה.
אז נכון ששבועות יחול עוד כשבועיים-אך עלינו להתכונן להתארגן לקנות ו..לאפות אך לא פחות להתארגן למשמעות של החג ושל מה שנעשה בו, ומעל הכל- כיצד אני הקטנה יכולה לחוש את קרבת השם בחג ממש כמו תינוק הנתון בחיק אמו.
דוד המלך שנפטר בחג השבועות אומר בתהילים: "תעיתי כשׂה אובד" (תהלים קיט, קעו)
שואל הרבי משינאוה: לכאורה השׂה הוא נאבד ולא אובד, הרי השה נאבד לבעל הבית הוא נעלם – כמו שאומרים על אדם שנאבד לו 200 דולר, אז למה כתוב אובד?
אלא שהשה הוא אובד – איבד את החיים שלו – אדם שהתרחק מה' מהרועה מהמורה דרך שכה חפץ בטובתו – איבד את החיים שלו ונאחז בעץ רעוע
אם חלילה איבדנו את החיבור לאלוקים – אנו אבודים.
ולהיפך – כשמתחברים לה' זה לפתוח את צינורות השפע
כלומר, עצם התלות במי שהכל ממנו, וחיזוק הקשר ביננו לבין אבינו שבשמיים כיונק גמול עלי אמו, הוא שיביא לנו רוגע, שלווה ושפע כוחות נפש לא רק לשרוד את החיים, אלא לחיות אותם ברוגע ושלווה בכל מצב.
בהצלחה!
